בקליניקה הראשית ביקנעם, כשתחצו את השביל, ותכנסו מבעד לדלת, תגלו חדר מזמין ושקט ובו כמה כיסאות, שולחן, שידה וסלסלת כלים ונפרדת לכדורים.
רגע, כלים? לא צריך לדעת לנגן בטיפול במוסיקה !
רוב המשחקים וכלי-הנגינה יהיו מוסתרים מהעין, הם נחים להם בתוך הארון.
חדר הטיפול
חדר הטיפול שלי מותאם לכל הגילאים ולכל האוכלוסיות ולכן הוא מעוצב בצורה דינמית. בנוסף, גם הגישה בה אני מטפלת היא דינמית ומשמעות הדבר הוא שאין טיפול הדומה למשנהו. מבנה החדר מותאם ומשתנה בהתאם למטרות הטיפול גיל המטופל או הרכב המטופלים.
משמעות בחירת כלי נגינה
לכל בחירה של כלי נגינה יש משמעות כמו גם לאופן הבחירה ולזמן בה היא נעשית. באופן עקרוני, לכל טיפול פסיכואנליטי יש עקרונות דומים הכוללים צורך במפגשים קבועים, בזמן מוגדר שמטרתם לחקור את העצמי הלא מודע שלנו על מנת לזהות דפוסים המעקבים או מפריעים לנו בחיים, כפי שהם עולים ביחסים הטיפוליים.
שיטת הטיפול
האמצעי המרכזי בטיפול הדינמי מתבסס על הקשר והתחושות שעוברות ביחסי המטופל והמטפל בתהליך הטיפולי. תפקיד המטפל לזהות בו את התחושות האלה (המינוח המקצועי הינו "העברה/העברה נגדית") ולפעול בהתאם אליהן ובאמצעותן על מנת לעורר שינוי. עקרון חשוב בגישה הפסיכודינמית הוא עיסוק ב"כאן ועכשיו"- לכן, כפי שכתבתי קודם, יש משמעות לכל מה שמתרחש לאורך קיומו של הקשר הטיפולי.
דוגמאות מטיפולים:
כך למשל ילדה בת 4 המאובחנת עם אילמות סלקטיבית (אינה מדברת במקומות או מצבים מסוימים בסיס ההפרעה הוא חרדה שמקורה ידוע/אינו ידוע).התחלתי לנגן בהתאם לתזוזות שלה בחדר. היא "קלטה" את זה והחלה להגיב. זה נקרא בשפת הטיפול "שיקוף"- לתת תמונה של מצב במלל או תנועה (גם מוסיקה היא תנועה). משם התחיל מעין משחק הדדי- היא עשתה תנועות גדולות שהצריכו תגובה אחרת שלי לכל תנועה, אח"כ גם בחירת כלי שונה. בשלב מסוים היא בחרה לגשת לסלסלה ולבחור בעצמה חלילית מסוג אחר. במפגש כזה למשל בחרתי בחלילית כדי להיות שווה לה, להיות ללא יכולת "לדבר". היא בחרה בהמשך גם בחלילית.
החלילית שווה לשלי, אולי היא רוצה להיות כמוני? אולי היא רוצה להחליף אותי? בטיפול "טוב" יהיו יותר שאלות מתשובות בשלב ההתחלתי. יש צורך להיות במקום הזה, ה"לא יודע", על מנת להגיע לאותם רבדים לא מודעים שמנהיגים את הדפוסים ה"תוקעים" והלא-מקדמים שלנו.
טיפול אחר, ילד בן 7, מאוד תזזיתי בכיתה, הגיע על רגע קשיים בהתארגנות ובעיות חברתיות. אלוף בכדורגל. מגיע לחדר רואה את הכדור בסלסלה. לוקח אותו, הוא האובייקט המוכר לו, בזה הוא שולט בתוך עולם גדול של עודף גירויים. מתחיל להתעסק איתו, בתחילה עם עצמו. אני לוקחת כדור נוסף ומשחקת לידו. הכדור שלי נופל "כאילו בכוונה". הוא פתאום זורק אליי, אני אומרת לו "אני רואה שאתה מזמין אותי לשחק איתך" (שיקוף מילולי) ומתחיל משחק. לקח כמה פגישות ללמוד לשחק יחד באופן הדדי. . "המוסיקה" במקרה הזה היו המילים שנאמרו בחילופי הדברים ביננו והתנועה. גם צחוק הוא תנועה. כשכדור עף חזק זו תנועה, גם כשיש רצון לפגוע ולהשמיד.
אחרון, ילדה בת 12. הגיעה בחשש גדול לחדר, מוכרת עם רמת חרדה גבוהה. בחרה בכניסה לחדר לשחק במשחק מוכר לה. כשהחזירה את המשחק, ב"טעות" פתחה ארון שני ובו ראתה את התופים הגדולים. תופי הג'מבה. זרקה אמירה סתמית לאוויר שהיא פעם ניגנה על אחד. כאמור, בטיפול דינמי, אין אמירות סתמיות ולכל מילה או פעולה משמעות, זוכרים? הצעתי לה לנסות לנגן על זה. לקחה את התוף והחלה לנגן. היא הייתה זקוקה לקצב יציב מצדי. הטכניקה נקראת "גראונדינג" (קרקוע מהמילה קרקע). כששאלתי אותה בסוף הפגישה מה היה לה יותר נעים, ענתה שניגנתי "קטן" כי זה הרגיש לה נעים יותר. התחושה הזו שאיתה יצאה כבר בפגישה הראשונה, אפשרה פתיחות גדולה מאוד בטווח קצר שקידמה מאוד את מטרותיה הטיפולית.
כאמור, לא בכל טיפול יהיה שימוש בכלי הנגינה. זו אפשרות, כמו בחיים, ניתן לבחור בה וניתן שגם לא.
